Михаэль Лайтман - Книга 12. Раскрытие Творца (старое издание)

כל מקובל הוסיף לנסיון המצטבר את היחודיות שלו, בהתאם לשורש הנשמות שהתגלו בתקופתו. משה רבנו העביר את הידע לשפה כתובה, מפורטת, והחל את תקופת התורה שבכתב.

הקבלה המשיכה להתפתח גם לאחר כתיבת החומש. בתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני כבר למדו אותה בקבוצות מאורגנות. לאחר חורבן בית שני, ניתן למצוא שלוש תקופות חשובות במיוחד להתפתחות הקבלה עד דורנו, שבהן נכתבו הכתבים החשובים ביותר ללימוד שיטת הקבלה:

התקופה הראשונה היתה במאה השלישית, בה נכתב ספר הזוהר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, שהיה תלמידו של רבי עקיבא. הוא נותר יחד עם עוד ארבעה חכמים לאחר שמתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא.

רשב"י הוסמך על ידי רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא ללמד לדורות הבאים את תורת הקבלה שלמד אצלם. הרשב"י היה מפורסם בדורו גם בתורת הנסתר וגם בתורת הנגלה. לאחר שרבי עקיבא נתפס ונכלא, ברח רבי שמעון יחד עם בנו אלעזר לפקיעין והתחבא במערה במשך 13 שנים.

מן המערה הוא יצא עם הזוהר, עם שיטה מגובשת ללימוד הקבלה ולהשגת רוחניות. הוא השיג שם את 125 המדרגות שבן אדם יכול להשיג בעודו חי בעולם הזה. בזוהר מסופר שגם הוא וגם בנו הגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת «אליהו הנביא», וזה מה שנקרא שאליהו הנביא בא ולימד אותם.

הזוהר כתוב בצורה מיוחדת, מצד אחד בשפת המדרש, ומצד שני בארמית. בזוהר עצמו מוסבר שארמית זו «האחוריים של העברית», החלק הנסתר של העברית. רבי שמעון לא כתב בעצמו אלא הגיש את החכמה, ואת דרך השגתה, בצורה מאורגנת לרבי אבא, שכתב הכל בספר כי היתה לו היכולת לכתוב בצורה שיבין רק מי שראוי להבין.

כותב על כך הרב חיים ויטאל: «ואין ספק, כי לולי שרשב»י, הכיר וידע ברוח קדשו, כי ר' אבא היה חכם גדול, ויודע להלביש ולהעלים הדברים, דרך חידה ורמז, שלא יבינו אפילו חכמי הדור ההוא, לא היה מצוהו שיכתוב".

האגדה מספרת שכתבי הזוהר נגנזו והוסתרו במערה באיזור צפת. לאחר כמה מאות שנים הם התגלו על ידי ערבים, תושבי האזור. אלו מבחינתם שמחו לגלות נייר, שהיה מצרך נדיר באותם הימים, והשתמשו בהם לצרכים שונים. אחד מחכמי צפת קנה לתומו דגים בשוק, ונדהם לגלות את ערכו הנדיר של נייר העטיפה בו הוגש לו הדג. מייד עם הגילוי החל לרכוש מהערבים את כל המסמכים שהיו עדיין זמינים, ואסף אותם לספר.

לימוד הכתבים הללו התבצע בסתר בקבוצות קטנות של מקובלים. הראשון שגילה את הספר ברבים היה הרב משה דה ליאון שחי במאה השלוש עשרה.

התקופה השניה, חשובה מאד לקבלה של דורנו, היא תקופת האר"י הקדוש. הוא יצר תקופת המעבר בין שתי שיטות של לימוד הקבלה. עד זמנו התבצע הלימוד בסתר, בקבוצות. האר"י בישר על תחילת התקופה של לימוד הקבלה להמונים.

הרב יצחק לוריא, האר"י, נולד בשנת רצ"ד (1534) בירושלים. בגיל צעיר נתייתם מאביו וירד עם אמו למצריים. הוא גדל בבית דודו ולמד תורה מפי הרב דוד בן שלמה אבן זמרא, הרדב"ז, והרב בצלאל אשכנזי. האר"י היה גדול בתורה. הוא כתב יחד עם רבו, הרב בצלאל, שיטה למסכת זבחים והגהות לרי"ף.

במהלך חייו במצריים עסק למחייתו במסחר, אך הקדיש את מרצו בעיקר ללמוד הקבלה. המסורת גורסת כי התבודד במשך שבע שנים על האי רודה שבנילוס. הוא למד את ספר הזוהר, ספרי המקובלים הראשונים ואת כתבי בן דורו, הרמ"ק, הרב משה קורדובירו.

בשנת ש"ל (1570) הגיע ממצרים לצפת. למרות גילו הצעיר החל מיד ללמד קבלה. מהר מאד הכירו בגדולתו ובאו ללמוד אצלו כל חכמי צפת, שהיו בעלי ידיעות מופלגות בתורת הנסתר ובתורת הנגלה, מה שהביא לפרסומו. משך שנה וחצי כתב תלמידו חיים ויטאל את תשובותיו לשאלות שנשאל בזמן לימודו.

חלק מהכתבים האלו הם כתבי האר"י הידועים לנו כיום כספר «עץ חיים», «שער הכוונות», «שער הגלגולים» ועוד. האר"י השאיר שיטה בסיסית ללמוד קבלה, שמתאימה לכולם. לפי שיטתו כל אחד ואחד יכול להגיע דרך לימוד הקבלה לתיקונו.

האר"י נפטר בה' באב שנת של"ב (1572) בעודו צעיר. כתביו נגנזו לפי רצונו האחרון, כדי שלא תתגלה התורה טרם זמנה. אנו עדים לתופעה מעניינת שמאפיינת את פורצי הדרך ומבשרי התקופות החדשות בלימוד הקבלה.

מצד אחד הם מודיעים על תחילת התקופה ומביאים את הטכניקה המתאימה ביותר לאותו הדור, אך בו זמנית הם גם משתדלים להצניע ולהסתיר את הכתבים בכדי שמי שזקוק להם יגלה אותם בעצמו. הם יודעים, כפי הנראה, שתהליך השינוי דורש שני תנאים. תקופה מתאימה ובשלות של הנשמות, כך שהצורך ללימוד החדשני יבוא מצידן.

המקובלים הגדולים מביאים את השיטה ומלמדים אותה, אבל יודעים שבני דורם עוד לא מסוגלים להעריך את גודל השינוי. משום כך הם מעדיפים לעיתים לגנוז את כתביהם או אפילו לשרוף אותם. ידוע על «בעל הסולם» ששרף והשמיד חלק ניכר מכתביו. יש משמעות מיוחדת לכך שהידע הועבר לכתב ולאחר מכן הושמד. מה שמתגלה פעם אחת בגשמיות משפיע גם על העתיד ומקל על גילויו בשנית.

הרב חיים ויטאל ז"ל מספר על מה שקרה בספרו «שער הגילגולים» ומצטט את האר"י לפני מותו: «תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הר' חיים ויטאל לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר».

מה שקרה אחר כך מתאר הרב יהודה אשלג ז"ל בסיפרו «פרי חכם»: «והוא הסיבה שלא רצה אפילו לסדר הכתבים ששמע מרבו, וסדרו אותו הבאים אחריו, דור השלישי, המה מהר»י צמח ז"ל, מהר"מ פאפערש ז"ל, ומהר"ש ויטאל ז"ל, אשר כל אחד מאותם המסדרים, לא היה להם כל כתבי האר"י בשלימות, כי שש מאות ניירות מן הכתבים נגנבו בחיי הר' חיים ויטאל ז"ל, שמהם סידר מהר"י צמח ז"ל את רוב ה"עץ חיים", ועוד איזה חיבורים, וחלק אחד גנז וציוה הר' חיים ויטאל ז"ל לקבור איתו בקבר, וכן עשאו, וחלק שלישי הניח בירושה ליד בנו מהר"ש ויטאל ז"ל, שנסדר מהם שמונה השערים הנודעים, ואח"כ לזמן מרובה, נתקבצו מהר"י צמח ז"ל, וסיעה גדולה של תלמידי חכמים, והוציאו חלק הג' מן הקבר".

בתקופת האר"י רק החל תהליך לימוד זוהר בקבוצות. לאחריו, משך כ– 200 שנה, היתה תקופה של פריחת דברי הזוהר. בתקופת החסידות הגדולה, צמחו מקובלים רבים בעיקר בפולניה, רוסיה, מרוקו, עירק, תימן ועוד. לאחר מכן, בתחילת המאה שלנו, החלה לרדת ההתענינות בקבלה, עד שכמעט ונפסק לגמרי העיסוק בה.

כותב על כך הרב יהודה אשלג בהקדמה לספר הזוהר: «הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל».

תקופה שלישית היא שיטה נוספת לשיטת האר"י, שנכתבה בדורנו על ידי הרב יהודה אשלג ז"ל, שחיבר את פרוש הסולם על הזוהר ואת הפרוש על כתבי האר"י. שיטה זו מתאימה במיוחד לסוג הנשמות של דורנו.

הרב יהודה אשלג ז"ל, שנקרא «בעל הסולם» על שם פירוש הסולם שכתב על הזוהר, נולד בשנת תרמ"ו (1885) בעיר לודז' בפולין, בצעירותו ספג ידיעה עמוקה בתורת הנגלה, ולימים היה דיין ומורה צדק בעיר וורשה. בשנת תרפ"ב (1921) עלה לארץ עם משפחתו, והיה לרב של שכונת גבעת שאול בירושלים. כבר אז שקד על כתיבת תורתו, אבל את פירוש הזוהר החל לכתוב רק בשנת תש"ג (1943) בעיצומה של שואת אירופה. אז עדיין לא נודע בעולם על השמדת היהודים, אבל הוא כבר ראה חשיבות עליונה בלימוד והפצת הקבלה בדורנו לכל אחד.

כך הוא כותב בהקדמה לספר הזוהר: «ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאיתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאיתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו».